מאמרים 

 

בין העין והיד

בשפה הכתובה נשמרת הפעימה החיה ששומרת על החתימה האנושית שלנו. מעשה הכתיבה משמר בעיניי את החיבור של ההכרה עם הגוף". האמנית הרב תחומית ענת שרייבר נאבקת בהפרדות

סַּף

עוֹד יַגִּיעַ הָרֶגַע בּוֹ תְּקַבְּלִי
אֶת פְּנֵי שֶׁתּוֹפַעְנָה
עַל מִפְתָּן דַּלְתְּךָ.
נשימתנו תעלוץ לְמַרְאֶה
מַבָּטֵינוּ הַמִּשְׁתַּקֵּף
זוֹ בִּפְנֵי הָאַחֶרֶת.

עַל הַסַּף נְבָרֵךְ
אֶת הִשְׁתָּאוּת הַמִּפְגָּשׁ,
נִאֱחֹז בְּרַכּוּת אֶת חָיִינוּ
נשהה אֶת הָרֶגַע וּבְאוֹתוֹ הַחִיּוּךְ,
נַשְׁלִים אֶת הַקֶּמֶט
בִּקְצֶה הַמַּבָּט.

לְזוֹ הַזָּרָה שֶׁבֵּינֵינוּ,
לְזוֹ שֶׁהָיְתָה כְּבָר אַחֶרֶת, נֶאֱמַר,
החזירי אוֹתְךָ שֶׁאָהַבְתִּי,
עוּרִי,
מִשְּׁנָתָךָ הַמִּתְעַלֶּמֶת מִפְּנֵי,
זוֹ אֲנִי הַיּוֹדַעַת,
אוֹתְךָ בַּעַל פֶּה
הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתָ
עֵרָה

אֶת חַיַּי.

ביפנית
זה היה באביב של 1987, בדרך להוקאידו, האי הצפוני של יפן, בכפר קטן באזור מיוער ופראי. הוזמנתי להתארח אצל משפחה מקומית בבית קטן על גבול היער. מוקדם באותו בוקר האיר אותי הבן הצעיר במשפחה, בן החמש, ועל כתפו – מה שהתחוור בשעה מוקדמת זו - רשת ללכידת פרפרים. ביד עדינה אך משכנעת טלטל בידי ומשך אותי אחריו מתוך השמיכות למעבה היער שמאחורי ביתם. טרוטת עיניים ונטולת הגנות, יצאתי איתו למה שנראה כמסע ציד. על פי הוראותיו (הבנתי יפנית מאחר שהתגוררתי ולמדתי כמה שנים ביפן), המתנתי לו בדומייה בקרחת יער קטנה וניצלתי את הרגע להתמזגות ולהנאה מהטבע שמסביבי וציפיתי לבאות בשעה שהוא יצא למעבה הסבך. לאחר דקות ארוכות הוא הופיע מבין העצים. זורח. חיוך מאוזן לאוזן הפך את עיניו המלוכסנות גם ככה לחריצים שחורים בוהקים. באצבעות מרוגשות הוציא מתוך הרשת הרוטטת ושמט לידיי ההמומות את הייצור רב המפרקים והמפלצתי ביותר שפגשתי מימיי. כנראה צ'יקדה מסוג כלשהו. מיותר לומר שבתנאים פחות דרמטיים מאלו הייתי נסה על נפשי. "סוּגוֵֶֹי דֶס נֶה"?! הוא קרן לעברי . "סוּ...סוּ...גוֹי"! קפאתי למולו. נהדר. שיקרתי. לא מצאתי בלבי ובפי מילים אל מול נהרתו של ילד בן חמש. איך אומר לו שאני מפחדת, רועדת מפחד. איך אוכל, כשהוא סומך עליי שאשמור על שכיית המחמד שלו בשבילו ורץ חזרה למצוא אחד נוסף, אם בכלל, למצוא מילים לסירוב ביפנית קשה מאוד? וכך, בקדושת אותו הרגע ובבת אחת, לבד בקצה העולם, ביער נידח, אחוזת חיל ורעדה נוכח התגלמותו המפתיעה של הטבע, מצאתי את עצמי מחוסנת מאימת חרקים בת שנים. זו היתה אחת החוויות הטרנספורמטיביות ביותר שעברתי בהקשר של שפה, או יותר נכון – בהיעדר שפה. החיים שלי שזורים באוסף חוויות של הזדקקות לניסוח מדויק בשפה והתגברות על היעדרה. אלה היו קפיצת דרך לשינוי תודעתי.


בסימנית
תמיד אהבתי לקרוא. אני קוראת ארבעה ספרים בבת אחת. כרגע, על השידה שליד המיטה שלי מונח הספר המרתק של גיא דויטשר, "בראי השפה", העוסק בשאלות כמו למה הומרוס כתב שהים אדום כיין? האם המין הדקדוקי משפיע על האופן שבו דוברי השפה מתייחסים לעולם העצמים? ואיך יכולה השפה לעצב את חוש הכיוון של בני שבט אוסטרלי נידח ואת תפיסת המרחב שלהם. אני מתענגת על ספר השירים של טל ניצן "לשכוח ראשונה". גמאתי את הספר הראשון והמרתק של עדנה גורני "בין ניצוֹּל להצלה" - תאוריה אקופמינסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל. וכנחמה, את ספרו של ולדימיר סולוביוב "משמעות האהבה". כמעט אפשר לומר שסביב הצירים האלו אני עסוקה בחיי. אני נעלמת בתוך הספרים ומסוגלת להלך יום שלם אפופה בדימויים לשוניים. יש לי רגישות למוזיקליות ולזרימה של המילים בעברית
ואני אוהבת גם לכתוב. בשפה הכתובה נשמרת הפעימה החיה ששומרת על החתימה האנושית שלנו. מעשה הכתיבה משמר בעיניי את החיבור של ההכרה עם הגוף. הקשר בין העין והיד. היכולת לבטא מחשבות ביצירה. להוציא מן הכוח אל הפועל.


כשאני מציירת קליגרפיה סינית למשל, אופן כתיבת הסימנית ממלא את המשמעות בתוכן נוסף. תוכן שהוא נכון לאותו הרגע. הדימוי גם משתנה עם ההקשר. התוכן הנתון בצורה אינו מהות יציבה, אלא תנועה, שינוי או חיוניות בביטוייהם השונים.


אני יכולה לכתוב את הסימנית "אהבה" בכתב מסתלסל, חולמני, מתעגל, או בכתב מהיר, חד וחזק או בקווים עדינים ורכים, וכל זה ייצוק משמעות אחרת לגמרי למילה. הגוף והחוויה האותנטית הנפשית והרוחנית הם חלק מהמשמעות. ישנה הלימה בין היוצר לפעולה ולהתגלמות שלה, וזה נטוע בתפיסת השדה האחדותי של המזרח. "ההפרדה בין משמעות לצורה שאנחנו תופסים במערב יוצרת ניכור הולך וגדל, ואני משוכנעת שנשלם על כך מחיר שאיש אינו יודע בדיוק מהו. בו זמנית, בעברית המדוברת במיוחד, השפה הולכת ונעשית רזה ומצומצמת. הדיבור הופך להיות מקודד, שפת קודים שלקוחה מעולם האינסטנט הבינארי של הרשת בעיקר. כל המגוון והרגישויות שיש ללשון העברית להציע נעלמים ומתמצקים לכלל סטריאוטיפים לשוניים שחוקים"


זוהי תפיסה תרבותית הנשענת על הטבעי, על הספונטני, על חלופיות התופעות, ובמשתמע לכאורה, על היצרי, על הכאוטי, על הא-סימבולי הדה-קונסטרוקטיבי. זהו ממד הקורא תיגר על עצם ההפרדה בין טבע לתרבות, ובהרחבה – על עצם השניוּת שמייצגת החשיבה המערבית. באופן הזה, התפיסה הזאת מטילה בספק את ההבחנות המקובלות בין ההכרה ובין המילים, והמושגים המשמשים לביאורה. השינוי הופך למהות, והמילה, כסמל או כמסמן קביל למהות, צפויה לקרוס בבוא הזמן אל ניגודה כיוון שברגע הבא היא תיראה לגמרי אחרת. ההפרדה בין משמעות לצורה שאנחנו תופסים במערב יוצרת ניכור הולך וגדל, ואני משוכנעת שנשלם על כך מחיר שאיש אינו יודע בדיוק מהו. בו זמנית, בעברית המדוברת במיוחד, השפה הולכת ונעשית רזה ומצומצמת. הדיבור הופך להיות מקודד, שפת קודים שלקוחה מעולם האינסטנט הבינארי של הרשת בעיקר. כל המגוון והרגישויות שיש ללשון העברית להציע נעלמים ומתמצקים לכלל סטריאוטיפים לשוניים שחוקים. הנה כך, אנחנו לכאורה מבינים זה את זה, ומהר, ובלי משים תוחמים את חוויית החיים שלנו למנעד כל כך צר.


בקליניקה, בעבודתי הטיפולית, השפה המילולית היא קודם כל אופציה, ולא האפשרות היחידה בתהליך הטיפולי. כמטפלת גוף-נפש זה 25 שנה, השפה הטיפולית היא מעשה רקמה עדין שבו למעשה נפרס המצע לריקוד הדדי. כל מילה שנאמרת, כל ניואנס הבעתי, מילולי, תנועתי, נשימתי וחזותי, גם אם איננו מדיוק, הינו הזמנה למודעות, להתקרבות ולצעד הבא. כמו בשירה, המחוות והדימויים מאפשרים רצף אסוציאטיבי בהכרה וכניסה לשדה פתוח שבו התודעה נעשית יצירתית ולא שועה לחוקי ההיגיון היבש. בשירת הייקו למשל יש היגד מינימלי מזוקק בין דיבור לשתיקה. בין תנועה לשקט והפנמת התנועה. יש תמונה או תחושה מיידית והשראה אינטואיטיבית מן ההווה, והאתגר הוא לתמצת את המסר לפשטות הטהורה של המפגש.


בעברית
בשנים האחרונות יש שינוי ביחס שלי לשפה העברית. כשעל כתפיי, זה שנים, התרמיל ומקל הנדודים, ובהם האוצרות ממסעותיי במחוזות הרחוקים של המזרח, מהרי ההימאליה וממורי הדרך, ממקדשי לאדאק, מסימטאות קיוטו ומשווקי טייפה. מטקסי התה, מהמנטרות הבודהיסטיות ומהתנועות הזורמות של הטאי צ'י, ממחוזות תחושת האחדות, מההתמוססות של הגבולות הפיזיים, הנפשיים והרוחניים, שהינם חלק מתפיסה תרבותית וקיומית ונהיו גם לשלי.

אני חוצבת את הדרך הבלתי אפשרית להלימה בין התפיסה הזאת לחיי במציאות הישראלית כאם, כאישה וכיוצרת. אל תוך ההקשרים הביוגרפיים שלי בארץ ישראל, הלוקליות, המקום והזמן וכחלק ממרחב פיזי, ולא רק תודעתי. זהו ניסיון פרדוקסלי כמעט להרגיש פה בבית, עד הסוף, למצוא את האל"ף-בי"ת האישי שלי בשפה, זה ששורד ומכיל את הפיצול הביוגרפי, הנפשי והרוחני. למצוא קוד שפתי, שורשים הנטועים במקורות האישיים שלי, שם תיתכן הלימה בין הצורה ובין מעשה החיים כיצירה ובין כל אלה לביני.

בסופו של דבר, אולי הדרך היחידה לבטא את חווית הניגודים, פרימתם ושזירתם מחדש היא בעצם העשייה. מי שמגיע לסטודיו שלי בקרית טבעון, ימצא את עצמו נכנס לאולם וגן זן יפני, שבו אני מדברת בעברית רהוטה מושגי אי-שניות דאואיסטים בהיגוי הסיני שלהם לפני קבוצת אנשים שהם במקור אולי דוברי אנגלית, ספרדית ורוסית, בעודם מתרגלים תנועות צ'י גונג לצלילי "אללה הוא אכבאר" מהמואזין שבשלושת הכפרים הבדואים שמסביב, וכבר אי אפשר אחרת.

אולי בגלל זה אני אוהבת לכתוב שירה. השירה מאפשרת לי תנועה בשדה סמנטי ורגשי פתוח ומרחב שיש בו נגיעות מדויקות, טבילות עומק, נשימה וקצב, עם מרווחים של דמיון והארות של רגע ביניהם. אולי זוהי תמצית הדרך, החיבור בין הניגודים, בדומה למשורר ההייקו הנודע באשו, שעיקר יצירתו עוסקת ביציאה למסע. באופן הזה, המגע הבלתי אמצעי משמש מקור המצביע שוב ושוב על האופן שבו תרבות וטבע שזורים זה בזה, יצירה שבה קונסטרוקציה ודה-קונסטרוקציה הן הפכים אך למראית עין, אך באופן מהותי מנביעות זו את זו.


אֶסְתֵּר
עַכְשָׁו אֲנִי.

אֲנִי הָיִיתִי אֶסְתֵּר וְעַכְשָׁו
לֹא רוּחַ לֹא גּוּף לֹא הוֹזֶה בְּהָקִיץ. כָּעֵת
אֲנִי רֵיחוֹת הַמַּדִּים שֶׁפּוֹשֵׁט
בְּנִי בסופ"ש אֲנִי אֵדֵי גִּהוּץ הַקְּמָטִים
אֲנִי עֲקֵבוֹת רִגַּלְנוּ בְּחוֹל שֶׁהַיָּם כִּסָּה אֶתְמוֹל
אֲנִי הַמֶּלַח
בְּטִפַּת הָעַיִן שֶׁל הַבַּעַל שֶׁצָּנַח
לִישֹׁן עַל סַפַּת הַסָּלוֹן. זֹאת אֲנִי גַּם
חָתוּל מִצְטַמְרֵר בַּחֲלוֹם פִּנַּת הַשְּׂמִיכָה
שֶׁנָּפְלָה לְרִצְפָּה

זֹאת אֲנִי הַיָּד הַחַמָּה
זֹאת אֲנִי שֶׁתָּמִיד

וְעַכְשָׁיו אֲנִי
רַק הַיָּד.


ענת שרייבר. מטפלת ואמנית רב תחומית, מלמדת דאואיזם ואמנויות סיניות, כותבת שירה ופרוזה, מנהלת את מרחב טאו בטבעון

לצפייה במאמר באתר "לשונות"  לחץ כאן


 
 
בין העין והיד

חזרה לדף מאמרים הראשי >>

טאו | מרחב לאמניות פנימיות

 דף הבית | אודות המרחב | צור קשר | להזמנת די.וי.די ללימוד צ'י גונג וטאי צ'י | טאי צ'י | גונג פו | קונג פו | צ'י גונג |  צ'י קונג | חוגים לילדים אומנויות לחימה | קרית טבעון | מרחב טאו | ענת שרייבר | פיטו שרייבר | זאב שרייבר | טיפולים רפואה סינית מסורתית | זן שיאצו | חוגים לילדים ולמבוגרים | אזור הצפון

© כל הזכויות שמורות למחברים. אין לעשות כל שימוש במאמרים אלה (למעט עיון) ללא אישור מראש ממרחב "טאו".
מרחב "טאו" - ת.ד. 4737 קרית-טבעון, 36531 | טלפקס.04-9834797  

Tivonet