זה היה בשלהי הסתיו לפני די הרבה שנים.
הרוח הדפה בתריסי העץ החורקים עם ידיות הברזל
החלודות, שהקיפו את הבית הכפרי הקטן שגרנו בו,
הטלפון צלצל וקול בס וחגיגי ביקש לדבר עם ענת
שרייבר .
הלו ענת, קוראים לי אסף ( שם בדוי ) אני מנהל חברת
כך וכך בישראל (ואמר לי שאת שם אחת מחברות המחשבים הגדולות בעולם). אנחנו רוצים
להזמין את מנהל החברה מארה"ב, לקראת כנס חשוב שיערך בקרוב בארץ, אבל הוא סובל
מכאבי גב כרוניים. בארה"ב יש לו מטפלת קבועה והא היתנה את בואו בליווי צמוד
של מטפלת . קיבלנו המלצות עליך, האם תסכימי לטפל בו?
עכשיו, לבית הזה שהשתרע על שטח אדמה ענק מעל
עתיקות בית שערים בטבעון, "כפרי " זו מחמאה גדולה. הוא היה הדבר הכי
קרוב לחורבה שניתן לתאר. שכרנו אותו לפני הבית הנוכחי שלנו, ובזמנו הוא היה במצב
מזעזע מוקף בקוצים ומוזנח. שיפצנו אותו כחודשיים תמימים וכמיטב יכולתנו. גם שתלנו מדשאה ענקית תחת עץ הפקאן, שהתלמידים
שלנו לצ'י גונג וטאי צ'י קפצו על ריבועי הדשא כדי ליישר אותה, ואפילו הצלחנו לסגור
את מרפסת המטבח ולהפוך אותה לקליניקה לתפארת (טוב תפארת יחסית משהו...) עם כניסה
נפרדת מתוך בוסתן שהקמנו לתחייה, השכונה שגרנו בה, הייתה מהשקטות והפסטוראליות ביותר בטבעון, ביום טוב, אפילו הזבובים השתעממו
שם, נפש חיה לא הסתובבה בדממת המקום מלבד קומץ שכנים קשישים יוצאי קיבוץ אלונים, הצאצאים
של אלכסנדר זייד וכמה אמנים.
והנה הגיע מועד המפגש.
אני זוכרת הכול כאילו היה אתמול . זה היה יום שלישי
בתשע בבוקר. אפילו הספקתי לנקות עוד משהו בבית. בן זוגי, שיזכה לחיים ארוכים, טען
שכדאי שאשכור קליניקה מסודרת וחדשה ואני הודעתי לו שאם האדון הגיע עד אלי - הוא
יקבל אותי כמות שאני .
האויר היה קריר כשבדיוק בשעה רבע לתשע כבה כל
החשמל בבית בבת-אחת. אל תוך השקט הפסטוראלי חדרו חריקות נוראיות ורעשי מנועים של משאיות
וצעקות של "משה", ו"חיים" פרצו מכל הכיוונים לתוך האפלוליות
של הבית. פתחתי את הדלת ולתדהמתי הרחוב השומם נחסם כולו במשאיות ענק של חברת החשמל,
כשמשה תלוי בגובה על איזה עמוד חשמל ליד הבית וחיים מהקצה השני צווח לו הוראות ללא
הפסקה.
אספתי את עצמי ורצתי מתנשמת למשה ושאלתי אותו מה
קורה . גיברת את לא יודעת שמחליפים היום את כל עמודי החשמל ברחוב? היום?? שאלתי
דווקא היום? אתה לא מבין . חמישים שנה לא קרה בשכונה הזו כלום ודווקא היום???..
עוד רגע... עוד רגע יגיע, אתה לא מבין מי, אתה חייב לעצור תגיע...לימוזינה...אולי אתם מוכנים לחכות
עוד שעה..מלמלתי כל דבר שעלה על דעתי בהתקף חולשה הולך ומתגבר. גיברת את מפריעה,המשיך
חיים בצעקות בשעה שהתקפלתי חזרה הביתה טורקת אחרי את הדלת הרעועה גם ככה.
האוויר היה אפור. אפור מאד. נשענתי עם הגב על
הדלת ופצחתי בשיחה צפופה עם אלוהים בתוך הצעקות. אלוהים בחנת אותי כבר בהרבה רגעים בחיי אבל זה.. ועכשיו דווקא עכשיו...? שום
תשובה לא הגיעה ולא בגלל הרעש... והשעה דחקה ומאוחר מדי להודיע להם שלא יגיעו.
הבית הלך והתקרר ואין חשמל. תוך דקות עצר רכב מול הבית והייתי חייבת לצאת ולקבל את
פניו.
את המשך האירוע אספר בקיצור רב;
מהרכב יצא גבר בתחילת שנות השבעים לחייו ובמשך עשר
דקות רצופות ליטף את טוניק, הכלב גולדן רטריבר שלנו, והתעניין בשלומו. לאחר שעה
ארוכה בה עשיתי ככל יכולתי כדי למסך את הרעשים והקור, ולהתפלל לשאמאנים ולרוחות
שיתמכו בי, הטיפול הסתיים ונפרדנו לשלום. תיארתי לעצמי שלא תהיה פעם הבאה בגלל
התנאים.
די מותשת נצמדתי שוב עם הגב לדלת מנסה לייצב את
נשימתי ולהבין משהו מתוך מה שהיה.
לאחר כיומיים שוב צלצל הטלפון והמנהל בעל קול הבס
היה בצידו השני של הקו. שאלתי אותו בקול מהסס איך היה? התנצלתי על הרעשים והקור והוא
רק צחק ואמר על מה את מדברת? הוא לא הפסיק להתפעל ממך, מהשקט והפסטוראיליות ( אין
לי מושג מה ראה) התפעל מהנוף של עמק יזרעאל ( אולי הצליח לראות שביב של ירוק מתוך
החריץ בין המשאיות)...? והוא ממש רוצה לקבוע עוד מפגש....
.